1אבל אם אמר "מודרני הימך" לחודיה לבדו — שניהן אסורין, שלשון זו אינה מבחינה אם הוא רוצה להדיר את עצמו מליהנות מחבירו, או רוצה להדיר את חבירו שייאסר ליהנות ממנו. כי הא כמו זו שאמר ר' יוסי בר' חנינא: האומר "מודרני הימך" — שניהן אסורין.2תנן שנינו במשנה: האומר לחבירו "הריני עליך חרם" — המודר, האיש האחר שאליו נאמר הדבר, אסור ליהנות מן המדיר, שהרי האומר עשה את עצמו חרם עבור אותו אדם, אבל מדיר לא, אינו אסור ליהנות מן המודר. ומדוע לא נאמר גם כאן כדברי שמואל ששניהם אסורים? ומשיבים: כאן מדובר כגון דפריש שפירש ואמר: "ואת ואתה עלי לא תהיה חרם".3ומקשים, שנינו שם עוד: אם אומר "את עלי חרם" — הנודר אסור, אבל מודר לא. ובניגוד לדברי שמואל! ומשיבים: אף כאן כגון דפריש שפירש "ואנא עלך ואני עליך לא".4ושואלים: אבל אם אמר סתמא סתם לשון זו מאי מה יהא הדין? לפי זה מובן ששניהן אסורים. אולם הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסוף: אם אמר "הריני עליך ואת עלי" — שניהן אסורים, נדייק שדווקא הדין זה הוא האופן ששניהם אסורין, הא סתמא הרי כשאמר סתם כגון "את עלי חרם", ולא פירש "והריני עליך" — הוא אסור וחברו מותר!5אלא הכי אתמר כך נאמר בדברי ר' יוסי בר' חנינא: "מודר אני לך" — שניהם אסורין, שמלשון זו משמע שעל שניהם חל הנדר, אבל אם אמר "מודרני הימך" — הוא אסור וחברו מותר.6ומקשים: והא מתניתין דקתני והרי משנתנו ששנה בה במפורש "הימך", ואוקימנא למתניתין והעמדנו את משנתנו לדעת שמואל: בכולן עד שיאמר "שאני טועם לך" ו"שאני אוכל לך" הוא שאסור וחברו מותר, אבל באומר "מודרני הימך", שניהם אסורין. וקשה לשמואל!7אלא יש לדחות מה שאמרנו ולומר כך: מעיקרא מעיקרם של דברי שמואל הכי איתמר כך נאמר: טעמא הטעם דווקא שאמר "שאני אוכל לך" ו"שאני טועם לך" הוא שאין הוא אסור אלא באכילה. הא אבל אם אמר בלשון כללית יותר "מודרני ממך" — אסור אפילו בהנאה.8ומקשים: אי הכי אם כך היתה כוונתו, לימא יאמר שמואל הכי כך: ואם לא אמר אלא "שאני אוכל לך" ו"שאני טועם לך" אין אסור אלא באכילה. שהרי לשונו "עד שיאמר", מורה ש"שאני אוכל לך" מוסיף איסור על הנאמר ב"מודרני"!9אלא, יש לדחות את מה שאמרנו והכי איתמר כך נאמר בדברי שמואל: טעמא הטעם דווקא שאמר: "שאני אוכל לך" ו"שאני טועם לך" הוא שאסור, אבל אם אמר לשון: "מודרני הימך" לא משמע מדברים אלה שאמר שהוא אסור בנדר כלל. מאי טעמא מה טעם הדבר? — שאפשר לומר כי מה שאמר "מודר אני ממך" — לא משתעינא בהדך אין אני מדבר איתך משמע, וכן אם אמר "מופרשני ממך" — דלא עבידנא שאין אני עושה עמך משא ומתן משמע הדבר. וכן אם אמר "מרוחקני ממך" — דלא קאימנא שאין אני עומד בארבע אמות דילך שלך משמע. אבל כל אלה אינם נדר ממש שאוסר עצמו מהנאה ואכילה אצל חבירו זה, כי הלשונות הללו אינן ברורות דיין.10ושואלים: אם כן, לימא קסבר האם לומר מכאן שסבור שמואל כי ידים שאין מוכיחות לא הוויין אינן נחשבות ידים? כלומר, שאם ה"יד", הביטוי הבלתי־שלם שהשתמש בו, אינו מוכיח מעצמו את כוונת הדברים — אין הוא נחשב ל"יד"? ומשיבים: אין כן, ואכן, שמואל מוקים לה למתניתין מעמיד אותה את משנתנו כדעת ר' יהודה, שאמר: ידים שאין מוכיחות לא הוויין אינן נחשבות ידים.11ומה ההוכחה שזו שיטתו של ר' יהודה — דתנן שכן שנינו במשנה: גופו עיקרו של גט שנותן אדם לאשתו כאשר מגרשה הוא המשפט הכתוב בו: "הרי את מותרת לכל אדם". ר' יהודה אומר: יש עוד קטע אחד שהוא חלק מהותי בגט, שכותב "ודין דיהוי ליכי מינאי וזה שיהא לך ממני ספר תירוכין גירושין ואיגרת שבוקין שילוחים וגט פטורין". ומכאן משמע שאף על פי שמובן ממה שכותב לה בשטר ונותן לה שזהו הגט, מצריך ר' יהודה שיכתוב במפורש שהוא מגרשה בגט זה, ולא בדיבור בלבד.12ושואלים: אמאי דחיק מדוע דוחק שמואל לאוקומה למתניתין להעמיד את משנתנו דווקא כדעת ר' יהודה שהיא דעת יחיד? לוקמה כרבנן שיעמיד ויפרש אותה כדעת חכמים שאף אם אמר "מודרני" או "מרוחקני" בלבד אסור באכילה אף על גב אף על פי שאין ביטויים אלה ידים מוכיחות?13אמר רבא: מתניתין קשיתיה משנתנו היתה קשה לו; אמאי תאני מדוע שנה "שאני אוכל לך" "שאני טועם לך"? ליתני שישנה "שאני אוכל" "שאני טועם", ומדוע צריך להוסיף גם "לך", שהרי ברור שהוא מדבר לאדם מסויים ואליו הוא מפנה את הדברים הללו! אלא שמע מינה למד מכאן שבעינן צריכים אנו שיהיו ידים מוכיחות, ואם אמר סתם "שאני אוכל", אף שמתוך ההקשר נראה שהוא נודר ואוסר על עצמו מלאכול אצל האיש שהוא מדבר אליו, אולם כיון שדבר זה אינו מתפרש מדבריו — אין זו נחשבת כאמירה מחייבת.14א אותה בעיה שהזכרנו קודם בדרך אגב דנים בה עכשיו במלואה. איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בשאלה של ידים שאין מוכיחות. אביי אמר: הוויין הריהן נחשבות ידים, ורבא אמר: לא הוויין אין הן ידים. אמר רבא: ר' אידי אסברא הסביר לי את המקור לענין הזה: אמר קרא הכתוב "נזיר להזיר לה'" במדבר ו, ב, מקיש משווה פסוק זה ידות נזירות לנזירות, ומתוך היקש זה נלמד: מה קבלת נזירות צריכה להיות בהפלאה, כלומר, בהגדרה לשונית ברורה ומוכחת — אף ידות נזירות צריכות להיות בהפלאה, בלשון ברורה, שמובנה מוכח מתוכה.15ומציעים: לימא האם לומר כי בפלוגתא במחלוקת של ר' יהודה ורבנן וחכמים קמיפלגי חלוקים אביי ורבא? דתנן שכן שנינו במשנה: גופו של גט — "הרי את מותרת לכל אדם", ר' יהודה אומר שצריך להוסיף: "ודין דיהוי ליכי מינאי וזה יהיה לך ממני ספר תירוכין גירושין וגט פטורין ואיגרת שבוקין שילוחין ". האם נאמר כי אביי, שאמר שידיים שאין מוכיחות נחשבות לידיים, סבור כרבנן כשיטת חכמים, ורבא שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות כידיים סבור כשיטת ר' יהודה?16ודוחים: אמר יכול היה לומר לך אביי: אנא דאמרי אני מה שאמרתי אפילו לשיטת ר' יהודה אני אומר כן. ומסבירים: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' יהודה שבעינן צריכים אנו שיהיו ידים מוכיחות — אלא גבי אצל גט, וזאת משום דבעינן שצריכים אנו שתהיה בגט כריתות, ניתוק גמור של הקשר בין בני הזוג, ולכן צריך לברר את הענין לחלוטין — וליכא ואין כאן. אבל בעלמא בכלל — מי שמעת ליה האם שמעת אותו אומר שידיים שאין מוכיחות אינן ידיים?17ורבא אמר יכול היה לומר: אנא דאמרי אני מה שאמרתי הוא אפילו לרבנן לדעת חכמים. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן דלא בעינן אמרו חכמים שאיננו צריכים שיהיו ידים מוכיחות אלא גבי אצל גט,
